כשהלבנה מעירה (ומאירה)
כשהלבנה מאירה היא לפעמים גם באה להעיר. להעיר אותנו אל השיעורים שלנו. להראות לנו את האבק שהצטבר במחסנים בהם אור כמעט לא חודר אליהם, להעיר את המקומות שלא בא לנו לראות בתוכנו.
ביום הארוך בשנה חל יום ההולדת שלי. תהיתי (ומודה-ציפיתי) איך הוא יתגלגל, בימים כה עמוסים אנרגטית, בתקופה בה הכל נהרס כדי להבנות מחדש, בזמן בו אנו נבעטים מאיזור הנוחות שלנו ביג טיים.
והלבנה לא איכזבה. קבלתי פול פאואר בעיטה.
ביום שני כשהיתה מלאה, התרחשה סדנה שלי, אחת המופלאות. קובץ יפהפה של נשים קסומות הגיעו ומילאו את כל המקומות שהיו. הן אפשרו לי לקחת אותן לגבהים מופלאים. חזרתי מרחפת. ציפיתי ליומולדת מהחלומות. רציתי להמשיך ולדאות על גלי הלבנה האלו. וביום שישי, ביום המעבר, יום הולדתי, נפלתי בחבטה על הקרקע. הלבנה פשוט העירה אותי להתבונן בעיניים פקוחות בשיעורים שלי, שהם ברמה האישית, לא הקולקטיבית (אהמ, חוזרת בי..כל ריפוי אישי מוביל לריפוי קולקטיבי). אז בהתחלה בכיתי וכאבתי. ואז הודיתי לה בלבי על כך שהאירה לי במלא אורה הכסוף על מקומות כואבים שאני סוחבת אי אלו שנים, כאלו שממש קשה לגעת בהם (הי, למי אין כאלו?!). תבניות עתיקות כמעט כמוני. והחלטתי לפתוח את המתנה הזו במקום להסיט את מבטי. והשנה אני ארפא את המקומות הללו. הריפוי החל ברגע שהסכמתי לפתוח את המתנה הכואבת הזו.
ולמה אני מספרת לכן את זה? כי אני בטוחה שאני לא היחידה שחווה את זה בדרך זו או אחרת. כי כולנו עוברות משברים, ומתפרקות, ומתנפצות אל סלעי הכאב. ובמבט לאחור תמיד מגלות כמה גדלנו, וכמה שחררנו, וכמה טוב הביא כל הקושי הזה. אז לא חייבים להבין את זה רק כשמתבוננים בדיעבד במה שקרה. אפשר להבין את זה עוד כשזה קורה, בתוך רגע הפירוק. ולהסכים לפרק כדי לבנות חדש, מדויק יותר. או כדי להפרד ממשהו ממש ישן שדבק בנו (או אנו בו). ולצאת בו ברגע מעמדת הקורבן אל מקום שבוחר. שיודע. שרואה את התמונה הגדולה יותר.
וכשהלבנה מאירה את המקומות הללו, מלאי האבק, בקצה הבוידם, ומעירה אתכן לריפוי שהם דורשים- תבכו, תכאבו, תחושו ואז תחזרו למרכז שלכן, אי שם בעומק ים הרחם, תודו לה יפה ותתחילו לעבוד.
חיבוק, גליה ✨❤️