על מולד הלבנה ונס המחזוריות

מחר. מחר לבנה חדשה נולדת והמשפך הולך ונעשה צר.

חלקנו עדיין בתוך האפלה השחורה וחלקנו כבר מאחוריה, בצד השני של המנהרה החשוכה, האור בוהק ואנחנו חשות מזוככות ובעלות ראיה חדה מתוך ליבנו שוב.

לאלו שעדיין בתוך המנהרה החשוכה הזו, רגע לפני שהלבנה נולדת שוב והאור מתחיל לבצבץ שוב, אני מציעה שפשוט תתנו לגל הזה של הכאב, התסכול, הפחד והביקורתיות לחלוף דרככן. Its just a phase. רק לנשום, להכיל את זה ולתת לזה לעבור. אין טעם כרגע לעבוד עם מה שעולה כי הכל ממוסך דרך מסך הביקורת וההלקאה העצמית (הנשית הידועה). כן רצוי להתבונן במה שעולה. כל מה שעולה חשוב ומשמעותי. כי מה שעולה זה מה שכל החודש אנחנו שומרות מתחת לשטיח המודעות. עכשיו הכל צף, אבל הכל צף ועולה דרך מגבר אדיר, עצום, שלא קשור למציאות. ומה עוד קורה? כל כאבי הפאנטום מצטרפים לחגיגה. כל רוחות הרפאים, של דברים נושנים שכבר פתרתן מגיעים לחיזיון תעתועים. כרגע קשה להן להבדיל בין כאב פאנטום לכאב של משהו שעדיין צריך עיבוד. וז כואב. ומציף. ואמיתי כל כך. הכאב הוא הכלי של הגוף לאותת לנו משהו לא תקין. הכאב הרגשי מאותת לנו מה לתקן, מה לשחרר, מה לדייק.

אז מה לעשות? להתחפר מתחת לשמיכה כמה שצריך, לתת להכל לצאת דרכך בבכי, בתנועה, בכתיבה. תנקי, תנקי, תנקי. תכילי ותנקי. ללא התנגדות, זה רק יגביר את הגל.

וכשהגל יעבור, את תהיי חדשה. חדה. ברורה. מחוברת שוב לאמת הגבוהה שלך.

וכשאת יוצאת מהמנהרה הזו אל האור, זה הזמן לזרוע את כוונות הלב שלך. להתפלל. להתכוונן. לבחור מהם הדברים אותם לבך קורא לך ליישם, באיזו דרך לצעוד החודש. מה לחדש, מה לבחור. מה לטפח ומה לשחרר באהבה.

כזה הוא מולד הלבנה. אנחנו חייבות למות ולהוולד מחדש. בכל חודש בחודשו. איזו הזדמנות מופלאה להתחדשות. לבחירה מחדש במסלול. בחזרה אל המדויק. כיול.

כי הרי בלי המוות לא תוכל להתרחש לידה מחדש. בלי החורף לא ילבלב האביב. הכל חייב לעבור תהליך של העמקה, דגירה עמוקה, כאב שמאפשר לשחרר מה שלא משרת יותר ואז לידה אל החדש. כמו עוף החול המוזהב.

המחזוריות הזו משרתת את המסע שלנו. איזה נס! איזו ארכיטקטורת בריאה מרהיבה.

אהו.