Galya Ravits Karpol
מזה זמן מה אני חוקרת את החוקיות של המעברים. אני מנסה להבין לעומק למה המעברים שאנו חווים- הגדילה שאנו חווים מגיעה לרוב דרך כיווץ וכאב. הנה התיאוריה שלי בנושא. הבנתה יכולה לסייע לנו להתמודד עם הקשיים שאנו חווים בחיים.
המעבר הקשה הראשון המוכר לנו הוא רגע הלידה. אנחנו נאלצים לצאת מהרחם העוטף והרך אל העולם דרך תעלת לידה צרה. לאחר המעבר אנו שוב במרחב של התרחבות, שהוא לא צר ומצר (אבל גם לא חמים ונעים כמו הרחם). זהו רגע מכונן בחיינו. זוהי התנועה הראשונה מתוך אינספור תנועות של כיווץ והתרחבות שנחווה במהלך חיינו. תנועה זו הינה חלק חיוני וחשוב בתהליך הגדילה שלנו.
רגע לאחר הלידה מגיע שלב הכיווץ וההתרחבות שני - הנשימה. הריאות המכווצות מתמלאות בחמצן ונפתחות. שוב, כדי לאפשר לנו חיים. נשימה-נשמה. ללא הנשימה הנשמה לא תוכל לשכון בכלי הגוף.
בכל מהותו היקום פועם בתנועות של כיווץ והתרחבות. התרוקנות והתמלאות. היקום נושם. התיאוריות המדעיות היום מספרות לנו שהיקום מתפשט. בעיני זו רק תנועה אחת של נשימת היקום- תנועות שאיפה- פשוט בקנה מידה אדיר ולא נתפס- על ידינו, השבויים בתפיסת הזמן והמרחב המוכרים לנו.
לתחושתי יגיע גם רגע הכיווץ של היקום, הרגע בו הוא ילך ויתכנס לתוך עצמו- שלב הנשיפה (ומסתבר שישנן כמה תיאוריות מדעיות שתומכות בהנחה הזו).
הפעימה הזו- תנועת ההתכווצות וההתפשטות היא חלק ממבנה היקום המימדי בו אנו חיים. זהו כוח יסוד, חלק ממנגנון החיים של היקום. חלק ממערכת ההפעלה. זה כך ברמת המאקרו וברמת המיקרו.
כיווץ- כיווץ מיתרגם אצלנו לחוויה של כאב. אנו בכיווץ כשאנחנו מפחדים. כשאנחנו בכאב רגשי או פיזי. כשאנחנו בחוויית שנאה או כעס, חרדה או דכאון.
התרחבות- בחווייה שלי ההתרחבות נוכחת כשאין כיווץ. כמו שבריאות נוכחת כשאין חולי. רובינו לא חווים את החוויות האלו כי אנו מקבלים אותן כמובן מאליו. אנחנו חווים את האיניות (אין) שלהן כשאנחנו בכיווץ (או בחולי לשם השוואה). אנו כן חווים את חוויית ההתרחבות כשאנחנו בהתרחבות יוצאת דופן. התחושה הזו של התרחבות, התרגשות, אהבה אינסופית.
כל תנועה במרחב כדור הארץ מורכבת מכיווץ והתפשטות. דוגמה פשוטה לקיום הפיזי של זה- פעימת הנשימה, תנועת השרירים בתזוזה, פעימת הלב.
הלבנה בשמיים היא דוגמה להתמעטות והתמלאות שהיא במהותה זהה בתפיסה שלי להתכווצות והתרחבות.
גם ברמה הרוחנית, הנפשית והרגשית אנו חווים התכווצות והתרחבות. נדמה שכל גדילה שלנו בנויה ממעברים צרים של כיווץ. כולנו מכירים את רגעי הכאב האלו. הדרמות, הטראומות, הפגיעות הרגשיות.
כשאנו בתוכם אנחנו לרוב לא זוכרים שהמפגשים אתם הם חלק מתהליך גדילה. הרבה פעמים החיים מזמנים לנו סיטואציות קשות שתפקידן לאפשר לנו גדילה. כמה פעמים עברנו דרך משהו מאוד קשה וכואב וכשהוא הסתיים גילינו כמה גדלנו בזכות המפגש הכואב הזה?
שנת 2019 סיפקה לנו המון הזדמנויות של גדילה כפרט וכקולקטיב. אנחנו עדיין חווים את השלבים האחרונים של זה.
רוב האנשים חוו ועדיין חווים המון קושי וכאב. הרבה התמודדויות מאתגרות. הרבה אנשים חווים גם גדילה אינטנסיבית, התרחבות.
אחד הדברים החשובים והמסייעים ביותר שגיליתי במנגנון הזה של ההתרחבות וההתכווצות הוא שתמיד רגע השיא של הכאב- הרגע הזו בו אנו חשים שזהו, אין יותר מקום להכיל את זה, שאנחנו נשברים, שהכל מתמוטט- מסמל את סוף תהליך הכיווץ ותחילת תהליך ההתרחבות.
כשליוויתי לידות (כחלק מההתמחות שלי בפריון בארומתרפיה בכירה) ראיתי את זה בפעם הראשונה בצורה כה מובהקת. הרגע שבו העובר משתחל את תעלת הלידה זהו הרגע בוא היולדת חווה קושי בלתי נסבל, רצון למות אפילו, זעם, תחושת ייאוש וכדומה. בליווי הלידות תמיד אמרתי ברגע הזה ליולדת שהנה הלידה מתקרבת לסיומה. שזהו סימן טוב- התהליך עומד להסתיים. המעבר בתעלת הלידה מביא את היולדת לסוג של מעבר שהוא כל כך מוחץ ועוצמתי שלעתים מרגיש כמו תעלת מוות רגשית, רק לרגע (אפשר להסביר את זה בהקשר להורמונים שמופרשים ברגעים הללו, אך לא כאן המקום..).
כשחווים את הרגעים שנדמים כבלתי נסבלים, רגעי ייאוש עמוק או כאב בלתי נסבל יש לזכור זאת- לזכור שזה אומר שזהו רגע המעבר בתעלת הלידה הרוחנית/נפשית, והנה עוד רגע תבוא הקלה גדולה, תתרחש התרחבות.
אני חוויתי את זה בקטן לפני כמה ימים. מביאה את זה לפה כדוגמה קטנה ויומיומית להתמודדות כזו. לפני שלושה ימים טיפסתי על גבעת הזאבים באתונה. זוהי גבעה של כ 270 מטרים, מאוד תלולים, וההליכה בתוך חורש טבעי סבוך. הלכתי בה לבדי. עם חשש מהמאמץ הפיזי וגם מעצם ההליכה לבדי, במין תחושת פגיעות שלי כאישה ההולכת לבדה בשעה מוקדמת כשאין הרבה אנשים, ביער.
התחלתי ללכת בשביל וככל שהרחקתי לכת תחושת הפחד גדלה וגדלה עד שהבנתי שאני כבר עמוק בשביל ואין "דרך חזרה". לרגע חשתי ממש שיתוק. וכיווץ כמובן. החלטתי לאסוף את עצמי ולהמשיך ללכת. כעבור כמה צעדים השתחררה לגמרי תחושת הכיווץ והפחד נעלם. שמעתי מרחוק קול אישה משוחחת וראיתי את קצה גג הכנסיה שבשיא הגבעה. הבנתי באותו הרגע, שוב, שהרגע של השיתוק, של הפחד האדיר, היה השיא ולאחריו הגיעה הקלה, התרחבות וכמובן תחושת נצחון גדולה, ששוב נצחתי את נחש הפחד הפנימי שלי.
ככל שעובדים יותר עם ההבנה הזו המעברים נעשים קלים יותר. כשזוכרים שזהו מעבר וזוהי התנועה הטבעית היסודית של התכווצות והתרחבות ביקום בו או חיים זה נותן נקודת מבט רחבה יותר שיכולה ממש לסייע לנו ברגעי השיא הלא פשוטים הללו.
נקודה אחרונה להתייחסות היא ההתרחבות. ציינתי מקודם שההתרחבות בלתי מורגשת עד שהיא נעלמת לתוך תנועת כיווץ. חשוב מאוד בעיני ללמוד לעבוד עם ההתרחבות הזו ולחוש אותה באופן מודע ולא כמשהו מובן מאליו. לתרגל את תחושת ההתרחבות מוסיף המון שמחה והודיה לחיים.
לסיום- כשנזכור שחלק ממנגנון החיים מורכב משתי התנועות הללו ונלמד לקבל את הכיווץ באהבה והבנה כמו שאנו מקבלים את הנשיפה של האויר מהריאות כחלק ממנגנון החיים, נוכל ללמוד להשתמש בכיווץ, במקום לקרוס לתוכו שוב שוב.